יום השואה 

יום השואה

אני דור שני לניצולי שואה. אצלנו בבית לא דברו. שמרו עלינו, הילדים. אם הזכירו את התקופה ההיא שלפני המלחמה ובתוכה, היה זה ברמזי רמזים. שמות של מקומות ואולי אנקדוטות קטנות – "הטובות" ביניהן. בעיקר איך חיו בבית שלפני המלחמה. יש בבית ספר שהוציא ועד הקהילה, בו אמי מסתכלת כל שנה, ביום הזה, נזכרת ובוכה.

כילדה ונערה, פחדתי מהיום הזה. פחדתי לקרא סיפורים הקשורים בתקופה זו, לראות סרטים או לשמוע עדויות. המפגש עם יום השואה הביא עלי סיוטי לילה לקראתו ולאחריו. כאדם בוגר בניתי לי חומה אטומה כנגד היום הזה. עשיתי כל דבר שימנע ממני מגע עם תוכנו של היום. יחד עם זאת ככל שהתבגרתי התעוררה בי הסקרנות. אך גם זו לא נטעה בי את הכוחות לשאול, לחקור להתעניין.

אני מאמינה שדברים לא קורים לנו סתם, אלא יש להם מטרה והם תמיד קורים בזמן הנכון. האור בקצה המנהרה היה מכתב שהגיע מחו"ל המתעניין בעץ המשפחתי שלי. התחלתי לעסוק בגנאלוגיה (= אילן יוחסין). גנאלוגיה היא מדע עזר לחקר ההיסטוריה העוסק בחקר היוחסין והשתלשלות הדורות. נשאבתי לעיסוק הזה. במשך כשלוש שנים, חקרתי, שאלתי, התעניינתי ובניתי עצים משפחתיים. נפגשתי עם אנשים, בני משפחה וזרים, התכתבתי במייל עם גיאולוגים באמריקה אירופה ואוסטרליה, עקבתי אחרי פיסות מידע. בטיול המשפחתי לארה"ב קבעתי ביקור בסולט לייק סיטי במאגרי אילנות היוחסין של הקהילה המורמונית (שעוסקת בבני כל הלאומים).

ההתרגשות של המחקר והגילויים היתה רבה, אך לא כמו התחושה הנפלאה של השחרור. נגעתי בפחד. פרצתי את החומות. שמעתי סיפורים ועדויות ותיעדתי אותם. שאלו אותי, בעיקר בני המשפחה: "למה את עושה זאת? למה את מתעסקת עם העבר, עם המתים? הרי לא נחזיר אותם!". עניתי שכך אני מזכירה אותם. נותנת להם מקום. זאת דרכי להתמודד עם השואה.

יום השואה היום. עדיין איני רואה סרטים, קוראת סיפורים הקשורים לתקופה ואיני שומעת עדויות. אבל אני יודעת שבדרכי שלי עזרתי גם לאחרים להיפתח, לספר, להיפגש עם הזיכרון, להיווכח שיש המשך....

ימים טובים עד שנפגש

זירה